צמח בר - טיולים וסיורים מיוחדים - טיול לחורבת סמרה, תל מכמורת, בעמק חפר

צמח בר
טיולים וסיורים מיוחדים

073-7596708

  
צמח בר
 

הירשמו והשארו מעודכנים
להצטרפות לרשימת התפוצה רישמו את כתובת הדוא"ל  שלכם, ונעדכן אתכם בחדשות
(לאחר הרישום, תקבלו מייל
מאיתנו שעליכם לאשר אותו
לאימות והשלמת הרישום)




 
 
בקרו אותנו בדף הפייסבוק שלנו
צמח בר
   

טיול לחורבת סמרה, תל מכמורת, בעמק חפר

דף הבית >> מאמרים >> טיול לחורבת סמרה, תל מכמורת, בעמק חפר
סיורים בעמק חפר: ח' סמארה, הבית הגדול, נחל אלכסנדר, צב רך, מכמורת, מינת אבו זבורה          
 
טיול לחורבת סמרה, תל מכמורת, בעמק חפר - זיכרונות מעמק חפר
 זאב הגלי , עין החורש. 12.2003
 
המבנה הנקרא חירבת סמרה הוא אולי חלק מח'אן, עומד על גבעה שלטת ממזרח לנמל מכמורת על הדרך ממכמורת למזרח עמק חפר, סמוך לאפיקו של נחל אלכסנדר.
הנמל הטבעי של מכמורת החל לשמש לסחר ימי בתקופת הברונזה המאוחרת (1570-1150 לפסה"נ). היישוב בתקופה זו היה בתל ג'ריה (תל גירית) שנמצא מצפון למגרש החניה של חוף מכמורת. 
נמל מכמורת – בתחום בית הספר הימי מבואות-ים, נבנה ופרח לאחר חורבן שומרון כבירת ממלכת ישראל והעברת האזור לתחום השליטה האשורית, הבבלית והפיניקית (722-586 לפסה"נ).
בתקופה זו נוסדו מספר מצודות לאורך חוף הים בנתניה ומדרום לגבעת אולגה ונמלה הטבעי של מכמורת השתלב בפעילות המסחרית לאורך החוף בין תל מיכל ואפולוניה בדרום ותל דור בצפון.
 
נמל מכמורת שימש כנמל מרכזי בתקופת השלטון הפרסי וההלניסטי (מהמאה החמישית ועד למאה הראשונה לפסה"נ). לאחר בניית הנמל בקיסריה על ידי הורדוס הפך נמל מכמורת לנמל משני וחסר חשיבות. הוא המשיך, אולי, לשמש כמעגן לדייגים ולתושבים מקומיים.
נמל קיסריה תפקד כנמל פעיל במהלך התקופות הרומית והביזנטית ועד לתקופה הצלבנית ובמהלך תקופות אלה לא היה תל מכמורת מיושב בישוב של ממש. לאחר חורבנה של ממלכת הצלבנים בנו הממלוכים על התל הנטוש במכמורת, מגדל שמירה ותצפית אשר שימש לתצפיות לאורך חוף הים. המגדל נבנה כדי למנוע פלישות ימיות של הצלבנים והיאחזותם מחדש בארץ.
בתקופה העות'מנית שימש אגן נחל אלכסנדר אזור גידול לאבטיחים. האבטיחים היו מיוצאים בספינות לערי החוף במצרים ובסוריה. סחר האבטיחים דרך נמל מכמורת נתן לנמל את שמו האחר – מינת אל בטיח' (נמל האבטיחים). מקור שמו האחר של הנמל – מינת אבו זבורה, אינו ידוע. המבנה שנבנה על הגבעה נבנה בתקופה העות'מאנית ושימש לשליטה על המעבר הצר של נחל אלכסנדר ולהגנת סוחרי האבטיחים העוברים בסמוך לאפיק הנחל.
שמו ח'אן סמרה – ניתן לו על שמה של משפחת סמרה (בערבית – תושבי השומרון) שכן הקרקע של תל מכמורת והח'אן היו בבעלות משפחת עבדאללה סמרה מטול כרם. השטח בבעלות המשפחה היה 6.900 דונם, שחולקו ל-250 דונם שטח עיבוד לכל משפחת אריסים. הסחר באבטיחים דרך נמל מינת אל בטיח' נפסק בשלהי התקופה העות'מנית בשל גידול הביקוש לאבטיחים בשוק היהודי שהתפתח בארץ בתקופה זו. גידול האבטיחים בואדי חווארית נמשך עד ראשית תקופת המנדט הבריטי וראשוני המתיישבים בעמק חפר עדיין זוכרים אותו, בעיקר הילדים שהיו "מפלחים" אבטיחים מהמקשאות לאורך הנחל. גידול האבטיחים פסק לאחר
שתושבי ואדי חווארית הערבים, נטשו את האזור בסוף שנות ה- 40. 

על "חורבת סמרה", הבית הגדול, אבטיחי קאקון ואבו זבורה
מאת גדעון חרובי איש כפר ויתקין זכרונות ומחקר

 
"חורבת סמרה" בנויה על רכס הכורכר האמצעי בעמק חפר, מצפון לנחל אלכסנדר. רכס זה עובר גם מדרום לנחל בישובים חופית, כפר ויתקין ועליו בנוי "בית הראשונים" הוא "הבית הגדול" שממזרח לביתן אהרון. "שביל ישראל העובר לאורך הנחל מעפיל אל מבנה "החורבה".
ב-"גוגל" יש סיפורים שונים הקשורים למבנה, ועל חלקם אני חולק.
המבנה הוא בן שלושה חדרים מחוברים. בנוי מאבני כורכר שנחצבו מרכס הכורכר שלידו. סגנון הבניה דומה לזה של "הבית הגדול" והוא מתוארך לשנות השמונים/תשעים של המאה התשע עשרה. המבנה נבנה על ידי בעל הקרקעות כבית אחוזה. מאוחר יותר השתמש בו השלטון העותומאני כתחנה לגבית מכס על האבטיחים שיוצאו משטחי ואדי חוארית (עמק חפר) למצרים וללבנון.
 
ב"גוגל" כתוב כי "המבנה הוקם בסוף המאה ה-19 על ידי עבדאללה סמארה, תושב טול כרם שהחזיק באדמות באיזור".
 
גבריאל הורביץ, מנהל מכון אבשלום, ליקט חומרים בשנת 2003 לקראת סיור תלמידים לאורך נחל אלכסנדר. הוא כותב "בני החג' עבדאללה סמארה רכשו בשנת 1908 7000 דונם בגדה הצפונית של נחל אלכסנדר".
 
בספר "בונים בית" מאת ישראל בר (ברסקי), חבר כפר ויתקין, בפרק "עמק חפר מיד ליד", כותב המחבר את ששמע מזקני הבדואים תושבי עמק חפר, כי השטח הידוע כ-"אדמת סמרה" היה שייך ליהודי בשם ישראל שנקרא בפי הבדואים "אל יהודי". הוא מכר את זכויותיו לבוסתמי, מוסלמי מטול כרם... שגם הוא לא החזיק מעמד זמן רב, נשדד וגורש על ידי אבו ענטש מקָאקוּן. בתחילת מלחמת העולם הראשונה הוגלה אבו ענטש לטורקיה ושם נתלה. ושוב חזרה האדמה לבעליה החוקיים, לבוסתמי, וזה מכרה למשפחת סמארה". המסקנה שלי היא כי המבנה של "חורבת סמארה" לא נבנה על ידי משפחת סמארה.
 
בקשר למסחר האבטיחים, כותב גבריאל הורביץ כי "בשנת 1929 הטילה ממשלת מצרים מכס גבוה על האבטיחים מארץ ישראל, והדבר חיסל את המסחר הזה".
 
שרגא סהר, חבר מכמורת מספר בחוברת "מכמורת ארבעים שנה": "בשנת 1933 נשלחת מטעם אגודת השומרים לעלות להתיישבות בחבצלת השרון.[1] ערב אחד ישבתי בביתו של חיים החרמוני בכפר ויתקין[2]. והנה הופיע מודיע וסיפר כי שוטר המכס בנמל אבו זבורה תפס קבוצת יהודים שסירתם נסחפה לחוף הצפוני.[3] יש לגשת אליו מהר בטרם יקדימוֹ השוטר הבריטי... מתחנת המשטרה ב-"בית הגדול"...
 
רכבנו מהר לכיוון המפרץ. לפתע נתגלה לעיניי מראה שאזכור אותו כל חיי. המפרץ היה מוקף עשרות סככות ממחצלות, ובהן ערימות אבטיחים, מוארות באורות חזקים של לוקסים. ליד החוף הייתה סירה ומאחת הסככות נזרקו מיד ליד אבטיחים ונטענו בסירה. כשנתמלאה הסירה חתרו אנשיה אל מחוץ למפרץ, שם עגנה מפרשית גדולה, ובזריקה מיד ליד הועברו האבטיחים לספינה שייעדה היה ללבנון זאת סיפר לנו לאחר מכן שוטר המכס, שחזר לאחר שהסתדר עם השומרים בדבר פדיון העולים בסכום כסף. את העולים העבירו השומרים לאחד ממשקי הסביבה".
יהודית דגני (שברץ) מספרת כי בשנת 1936, בהיותה כבת עשר, היה חיים החרמוני רוכב מידי שבת בעונת האבטיחים לאבו-זבורה. ואיתו על גב הסוסה זוג שקיים ובהם בצידו האחד ישבה אורה, בתו הבכורה בת השלוש, ובצד השני ישבה היא, יהודית, שהיתה ה"מטפלת" שלה. ב-"אבו זבורה" היה שוּק גדול ובו ערבים רבים שקנו ומכרו. עמדו שם הרבה סוסים וגמלים, דוכנים של מצרכי מזון ומלבושים וגם הרבה סוכות של אבטיחים שהועמסו על סירות...
 
בספר "כפר ויתקין החלום ושברו" של המחבר משה מאירי (תהבלום)  מספר משה כי בשנת 1937 רצה לקבל רשיון לפריקת זבל כבשים ועיזים מצפון הארץ ב"אבו זבורה" או בחוף כפר ויתקין ונתקל בקשיים מצד פקיד המכס הערבי בחיפה שדרש רשיון עגינה לחוד לכל ספינה, בעוד שלספינות שהובילו אבטיחים ניתן רשיון חד פעמי לכל העונה. 
 
סירות/ספינות ערביות הוסיפו לפקוד את מפרץ "אבו זבורה" גם בשנות ה-40. בקיץ של שנת 1945, לפני הקמת הישוב "מכמורת", באחת השבתות הציע לי חברי עוזי כהן[4], להצטרף אליו ואל מתי בן דודו לטיול ל"אבו זבורה". היינו אז בני תשע וחצי ומתי היה תלמיד תיכון בירושלים, אחיהם של יגאל ויוסי סוקניק (ידין) בני דודתה של מרים, אימו של עוזי. הוא נהג לבקר בכל קיץ בכפר[5], הלכנו לשפת הים של חוף כפר ויתקין (כיום חוף בית ינאי) ומשם צפונה. חצינו את הנחל בשפך, טפסנו על הגבעה הדרומית ולעיני נגלה לראשונה המפרץ בכל הדרו ובו עגנו שלוש סירות מפרש. הספנים הערבים הדליקו מדורה, הרתיחו מים בפחית של שימורים ושלקו בה צדפות שהורידו מהסלעים שבמים. לבקשתי, כיבדו אותי בצדפה אחת, שהיה לה טעם תפל...
 
ועוד בקשר למשלוחי האבטיחים למצרים וללבנון. האבטיחים הועמסו בשדות בשקיים על דבשות גמלים שהביאו את מטענם למפרץ אבו זבורה כשהדרך עוברת לאורך הנחל עד למרגלות חורבת סמארה והלאה. הייתה בעיה בהובלת האבטיחים שגדלו בצד הדרומי של הנחל. כנראה,  בשטח קיבוץ מעברות ובסמוך לאדמות כפר ויתקין היה גשר יחיד, ב"דרך המרכבות" ששיפצו הטורקים מחיפה ליפו, סביב ביקורו בארץ של הקיסר הגרמני וילהלם השני בשנת 1898. כמו כן, היה מעבר בערוץ היבש של נחל אלכסנדר שנודע בשם "קיר המוות", ולכן כנראה שחלק מהאבטיחים מהדרום הועברו על גבי דוברות לצד הצפוני של הנחל. לא סביר שהדוברות שטו מהנחל לים ולמפרץ כיוון שהשפך היה חסום בכל תקופת הקיץ.
 
סמוך לחורבת סמרה, בקצה מצוק רכס הכורכר לכיוון הנחל, היה קבר בנוי ומטויח. הסיפור שסופר עליו, שאיני יודע את מקורו, הוא כי זהו קברו של אחד מבני משפחת סמרה. לאחר מכירת האדמות (בשנת 1940) עלו המוכרים והקונים על גג החורבה (גם היום ניתן לעלות עליה במדרגות בצידה הצפוני) ואז נפל האיש (או הופל?) מהגג ונהרג. כיום נעלם הקבר בלי להשאיר סימן בשטח.
 
השטח החקלאי מול חורבת סמרה בצד הדרומי של הנחל שייך לכפר ויתקין, הוא נקרא בשם "האי" משום שהיה מוקף על ידי הנחל והחולות. (על החולות נבנו בשנות ה-90 בתי ההרחבה של כפר ויתקין). היתה לנו שם חלקת אדמה קטנה (2 דונם). באחד הימים בראשית שנות החמישים בבואי לחלקה ראיתי שבקיר המזרחי של "חורבת סמרה" נפער חור גדול. (יתכן שהיה חור גם בקיר המערבי). החבלה נעשתה על ידי יחידת מילואים של צה"ל שהתאמנה באיזור. ההרס תוקן, המבנה חוזק ובקיר המזרחי הושאר פתח גדול ומסוגנן, דרכו נשקף הנוף היפה של העמק המערבי.
 
[1] העליה של המשפחות הראשונות לחבצלת השרון הייתה בשנת 1934
[2] הבית של החרמוני נבנה בשנת 1934
[3] אולי מנוסעי האניה "וולוס" שהגיעה בשנת 1934
[4]  אביו אליעזר היה מורה בבית הספר בכפר ואימו מרים היתה גננת
[5] מתי נהרג במלחמת השחרור עם אהרון דוד שפרינצק, כשתקפו במטוסם את המשחתות המצריות שהגיעו לחוף תל-אביב, אחרי הכרזת המדינה.


המזח בחוף כפר ויתקין  - בית ינאי
מאת גדעון חרובי איש כפר ויתקין - זכרונות ומחקר
ערכה: שרי גלבוע

 
 מאז נבנה המזח בשנים 1938-1939 נכתבו עליו, בספרים ועיתונים, פרטים שונים שבחלקם אינם קרובים לאמת.
 
פרטים רבים על הקמת המזח נכתבו בשלושה גליונות של "עלי חפר", בטאון המועצה האזורית עמק חפר, על ידי ז'רר לפונד, מנהל מרכז התיעוד לתולדות עמק חפר: בגליון מאי 2003 – סיפור המזח, בגליון יוני 2003 - "זהירות, מיתוס בדרך" ובגליון יולי  2003  -"המזח, המיתוס, המציאות ומה שביניהם". חלק מהפרטים הוכנסו גם לכתבתי זו, המסתמכת על מקורות, זיכרונות וידע אישי.
 
המקור הראשון ובו פרטים על הקמת המזח נמצא בספרו של משה מאירי (תהבלום) "כפר ויתקין החלום ושברו"[1]. וכך הוא מתאר: "בשנה השנייה לנטיעה החל הצורך בזיבול הפרדסים הצעירים... כל דונם הזדקק לשניים וחצי מ"ק זבל כבשים טוב...
לחברת "יכין" שעיבדה את פרדסי "חרות אמריקה ב" (כיום בית-חרות) היה שטח של 600 דונם פרדסים... קשה היה להשיג כמות כזאת בסביבה שלנו... הגיתי רעיון להביא מצפון הארץ ומדרום לבנון את הזבל בסירות מפרש שהגיעו למפרץ "אבו זבורה" ריקות וטענו אבטיחים". היה צורך ברשיון עגינה במקום מטעם המכס, פקיד המכס בחיפה היה שונא ישראל וכך בעזרתו של משה שרתוק (שרת) שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות ולימים שר החוץ וראש הממשלה השני של מדינת ישראל, הצלחנו לסדר רשיון קבוע מהמכס. משה שרת יעץ לתהבלום לבקש רשיון להקמת גשר עגינה בחוף כפר ויתקין. "דבר זה נרשם לתשומת לב הנציב, ברם על הסוכנות היהודית היה להגיש בקשה רשמית, וכך גם נעשה".[2]
להקמת "גשר העגינה" להלן "המזח" היה צורך בכסף. בכך החל לטפל חיים בן צבי ראש "ועד הגוש" (שקדם למועצה האזורית עמק חפר) ואחרי הרבה מאמצים עלה הדבר בידו. לדברי תהבלום "אני הוזמנתי להשתתף בתכנון עם המהנדס פריד שבא מריגה (לטביה) והיה מומחה לבניין נמלים. הבאתי סירה מתל אביב והוצאתי לפועל את המדידות לפי ההוראות של המהנדס".

בניית המזח: "על שפת הים נוצקו עמודי בטון משוריינים היטב וכמעט לכל אורכם הושם (הוכנס) צינור של "1 עד קצה העמוד" "בקצה העמוד הולבש סנדל מחודד" ממתכת ובו פתח לצינור. על ראש העמוד הולבש "כובע מתכתי". כל עמוד הוצב במקומו ע"י מנוף, הצינור הפנימי חובר על ידי צינור גמיש למשאבה שהזרימה מי ים בלחץ של 10 אטמוספרות שחפרו בור תחת העמוד והוא שקע לתוכו. בנוסף הולבש פטיש אויר כבד של כ-200 ק"ג על ראש העמוד, שדפק והחדיר אותו לקרקע "לעומק של כ-6 מטרים". "כך הוכנסו העמודים עליהם נקשרו קורות עץ ועליהן חוברו קרשים עבי מידות... והנה עומד על חוף כפר ויתקין מזח לצרכי החקלאות העברית ומי יודע למה עוד (עליה ב', פריקת נשק)"...
מקור שני: דבריו של אהרון (אהרונצ'יק) ברוורמן (ברעם) על המזח, בחוברת "עמק חפר" שבהוצאת המועצה האיזורית עמק חפר – תש"ח. אהרון מספר על מאמצים שעשה "ועד הגוש" להשיג רשיון לפריקת זבל אורגני בחוף ימה של עמק חפר, בקרבת כפר ויתקין. "הישג זה הרחיב את הרעיון של נעיצת קנה לכיבוש הים העברי בין חיפה לתל-אביב". "ועד הגוש" ניהל מו"מ עם המוסדות הלאומיים על בניית מזח קבוע ... "לצרכי פריקה וטעינה". השותפים למפעל זה היו הקק"ל, חברת "נחשון" וישובי עמק חפר.
בקיץ 1938 נסתיים המו"מ בין שלושת הגורמים האלה על השתתפותם במפעל ובחודש אוגוסט של אותה שנה החלה העבודה בבניין המזח.
 
ישובי הגוש ייסדו אגודה שיתופית "חפר בע"מ " שמטרתה היתה לתת מסגרת חוקית לפעולות הכלכליות הקשורות בפיתוח שפת הים ולמפעלים כלכליים אחרים שיוקמו בקשר לזה.
אולם, "כשנגמרה בנייתו של המזח פרצה מלחמת העולם השנייה והיישובים לא זכו לפי שעה לראות פרי מאמציהם"...
בגליון "עלי חפר" של יום העצמאות תשס"ג (מאי 2003) מצולם מכתב מתאריך ה-24.4.1938 שבו כותב צבי יהודה מ"וועד המושבים והארגונים" לחיים בן-צבי על התעניינות מצד תעשיין להקים מפעל לעיבוד שיער חזיר בשכנות למזח העומד לקום.
 
מקור שלישי: בגליון "עלי חפר", מחודש יוני 2003, מספר חיים אשכנזי, חבר קיבוץ מעברות ואחיו של יצחק אשכנזי שהיה לדבריו המהנדס שתכנן את המזח. יצחק אשכנזי עלה לארץ בשנת 1934 מבולגריה. "הוא היה מומחה לבניית נמלים ומבנים על פני המים (כנראה שהוא עבד במשרד ההנדסי של המהנדס פריד) .
 
"תכנון המזח כלל גם שני שוברי גלים שהיו אמורים להגן עליו. המזח היה אמור להיות ארוך יותר כדי לאפשר לסירות גדולות יותר להתקרב אליו. אך מחוסר תקציבים הופסקו העבודות".
 
בגליון "עלי חפר" מחודש יולי 2003 מצטט בר כוכבא מדרשי מה שנכתב במדריך ישראל "המזח נבנה... כדי לסייע לספינות המעפילים לעגון בחופי הארץ...".
 
יהודה זיו בספרו "בשביל המטיילים כותב "המזח נבנה בשנות ה-40 למראית עין לשמש לטעינת פרי הדר אך למעשה נועד למטען אחר לגמרי – להורדת מעפילים בחוף זה באישון ליל. האניה האחרונה שעגנה... הייתה אניית האצ"ל אלטלנה".
האמת היא, כי למזח לא הגיעו כלי שייט שהביאו מעפילים. שתי ספינות המעפילים האחרונות, הורידו מעפילים לחוף כפר ויתקין בערב פסח תרצ"ט (3 באפריל 1939), כמה חודשים לפני גמר בנייתו של המזח. העובדות הן כי מאז ועד הקמת המדינה לא הגיעו מעפילים לחוף בין גבעת אולגה לנתניה, בעוד שלפני מלחמת העולם השנייה הגיעו לחוף זה שש עשרה ספינות, יתכן שהסיבה הייתה בניין המשטרה שנבנה על המצוק ב-1940 (כיום בשטח "נעורים") והזרקור שעל צריחו האיר בלילות את כל קו החוף. בנין משטרה נוסף נבנה גם בגבעת אולגה.
ספינות, כלל לא יכלו להתקרב למזח בגלל המים הרדודים, אפשר היה להגיע אליו בסירות, אך העליה עליו היתה קשה בגלל שהיה גבוה כ-2.5 מ' מפני הים והגלים הקשו את העליה עליו.
 
גם האוניה "אלטלנה" שנבנתה כספינת נחיתה במלחמת העולם השנייה, לא הצליחה להתקרב למזח והגיעה למרחק עשרות מטרים ממנו.
בספר "אלטלנה, מחקר מדיני וצבאי", מאת אורי ברנר תשל"ח 1976, בעמוד 121 נכתב על יחידת החלוץ של האצ"ל בפיקודו של עמיחי פאגלין שהגיעה לחוף "והביאו איתם במשאיות 2 משטחי ברזל מחוברים לחביות". אלו היו רפסודות מאולתרות. אחת מהן שימשה בחורף 1950 למעבר תושבי מכמורת לכפר ויתקין אחרי שהשיטפונות בנחל אלכסנדר נתקו את גשר הביילי מהכביש. הרפסודה השנייה שימשה מספר שנים כבמה בחצר בית הספר בכפר ויתקין.
 
גדעון אלון, מקיבוץ מעברות, זוכר שהראשונים שפרקו קרשים מהמזח היו אנשי האצ"ל. הקרשים הושמו על הרפסודות, אולי כדי למנוע החלקת ארגזי נשק מהרפסודות לים. אך כידוע פריקת הנשק מ"אלטלנה" לחוף כפר ויתקין נעשתה על ידי סירות. סירת נחיתה אחת היתה על האוניה עצמה וסירות נוספות הגיעו ממכמורת ובאמצעותן הגיעו העולים וכמחצית כלי הנשק, שהיו על האוניה, לחוף.
 
בשנת 1946 ערכה חברת "החבל הימי לישראל"  חגיגת "יום הים"  בחוף כפר ויתקין. בארכיון נמצאת תמונה המראה את המזח עמוס בקהל גדול ולידו עוגנות שתי מפרשיות שלא ידוע לי מהיכן הגיעו. יתכן שאלו היו כלי השייט היחידים שהגיעו למזח...
 
 בכתבה "זהירות מיתוס בדרך "שבגליון "עלי חפר" (מיוני 2003), מספר רפי רופין ממכמורת , בנו של ארתור רופין, כי לפי דברי אביו, משפחת סמרה, שהיתה בעלת הקרקעות שבצפון מערב עמק חפר לא הסכימה למכור לקרן הקיימת את מפרץ "אבו-זבורה" אך כשראו את בניית המזח, חששו שהוא יהיה תחליף למעגן שבמפרץ ועל כן החליטו למכור. יתכן שזו הייתה התועלת היחידה שהביא המזח.
 
משה תהבלום, חבר כפר ויתקין לשעבר, כתב את ספרו "כפר ויתקין החלום ושברו" כשהיה בגיל שמונים ושלוש. כחמישים שנה לאחר בניית המזח. נמצא ברשותי צילום של מכתב (מארכיון עמק חפר) שנכתב על ידו ב-17.12.1937 ובו הוא מכנה את המזח בשם "המפעל" שעתיד להיות "מפעל גדול ורב מידות" ובדרך הדרגתית יגיע להיות "נמל כל בו – ג'נרל קרגו". אחד השלבים בדרך יהיה טעינת פרי הדר. הוא מציע "להקים ועדה כלכלית מיוחדת ליד "וועד עמק חפר" שתלווה את הקמת הנמל ומוסיף "רבות האפשרויות לפיתוח המפעל, רבות גם האפשרויות לכישלונות"...
 
המזח שלא נעשה בו שימוש ולא פעולות תחזוקה, החל להתפרק על ידי אנשים ועל ידי הגלים, בסערות החורף. בר כוכבא מדרשי כותב בגליון "עלי חפר" (מיולי 2003), כי בסוף שנות ה-90 הרסה רשות הגנים הלאומיים באמצעות שוּפֵל את העמודים הקרובים לשפת הים במטרה כביכול להגן על המתרחצים בים ולמנוע מהם לטפס על המזח...
 
לאחרונה ראיתי במחשב סרט יפה על המזח שנעשה על ידי ז'רר לפונד, מיכה אנקורי ואחרים והוא נמצא ב-"יוטיוב" תחת הכותרת:  "המזח שעל חוף בית ינאי" (
http://www.youtube.com/watch?v=4x9Ufx5mJzg).

 
 
 
[1]  הספר יצא בהוצאת ירון גולן בשנת 1994
[2]  הנציב העליון סר ארתור ווקופ, שנחשב לידידותי ליישוב היהודי בארץ, הוציא פקודה רשמית כי "הוענק רשיון לכפר ויתקין לבנות גשר עגינה על שפת הים לצרכים חקלאיים".
 
העולים שהגיעו באמצע הלילה
מאת גדעון חרובי

 
בחוף כפר ויתקין, הנקרא כיום חוף בית ינאי, במקום שרכס הכורכר המערבי מתגבהה לכיוון דרום, הוקם בשנת 1994 אתר קטן הנקרא "מצפה ההעפלה", שולחן ושני ספסלי אבן ומצבת זיכרון עשויה עץ עליה חרוטים שמות כל ספינות המעפילים, שבין השנים 1934 – 1939, לפני מלחמת העולם השניה, הורידו  עולים בקטע החוף בין נתניה מדרום וגבעת אולגה מצפון. הספינה הראשונה הייתה "וֶולוּס" בשנת 1934, והאחרונה "אסימי" בשנת 1939. היוזמה להקמת המצפה הייתה של אמנון גיסר ויצחק סברדלוב מכפר ויתקין ואיתן גל ממשמר השרון.
בערב פסח תרצ"ט (1939) שוטטו בים, כעשרה ק"מ מהחוף, שתי ספינות מעפילים, האחת ספינת ההגנה "אסימי" והשניה ספינת בית"ר "קטינה". ל"קטינה" התלוותה ספינה קטנה בעלת קוער שטוח בשם "פאנאגיה קונסיטריו". שתפקידה היה לקרב את העולים לחוף. ממנה ירדו העולים לסירות קטנות שהתקרבו ככל יכולתן לחוף, הורידו את העולים שפסעו רגלית במים עד היבשה.
ה"אסימי" היתה צריכה להוריד עולים בחוף כפר ויתקין וה"קטינה" בחוף מצפה הים שמצפון לנתניה. מהחוף אותתו לספינה אלא שה"פָּנָגיָה" ועליה שלוש מאות עולים טעתה והגיעה לחוף כפר ויתקין, ואליו ירדו המעפילים.
בילדותי סיפרה לי אימי על קבלת העולים בכפר. העולים רוכזו בבית העם וממנו חולקו לבתי החברים. חלק מהעולים נשארו בבית העם. לביתנו הגיע מעפיל. הבית היה בן חדר שינה אחד בו ישנו הורי ואנוכי, ילד בן שלוש. אימי חיממה דוד מים על הפרימוס במקלחת, העולה התרחץ, החליף בגדים ושכב לישון על הספה בחדר האוכל הקטן. לפנות בוקר העירו אותו ואת כל המעפילים ופזרו אותם בפרדסים מחשש שיתפסו על ידי המשטרה הבריטית. מאיר כספי סיפר לי, כי אימו שרפה בבוקר את כלי המיטה בה ישן העולה בביתם, כיוון שהיו מלאים בפשפשים...
רוב העולים על ה"קטינה" היו אנשי בית"ר, וכשהגיעו לכפר קראו את סיסמתם "תל-חי"... היו על הספינה גם עולים לא בית"רים שהצטרפו אליה אחרי שספינתם "ג'יפו II" טבעה מול חופי איטליה.
הספינה "אסימי" לא התקרבה לחוף באותו לילה, כי הקברניט שלה חשש מתפיסתה על ידי המשטרה הבריטית ורק בליל המחרת הורידה חלק מהעולים לחוף.
אנשי בית"ר מנתניה שחיכו לעולי ה"קטינה" בחוף מצפה הים, עמדו על הטעות, הגיעו לכפר ויתקין בבוקר ודרשו לקבל את העולים "שלהם". ואכן, העולים פונו באוטובוסים לנתניה וכנראה גם לחדרה. חלק גדול מעולי בית"ר נקלטו בנתניה.
לסיפורה של אימי היה המשך. אחרי שנה או שתיים. הגיע לביתנו "הכשריסט" שהיה למעשה פועל חקלאי שעבד במשק וגר בביתנו, במקום אבי שעבד בעבודה ציבורית בחלק גדול מימי השבוע. כשנכנס הבחור למקלחת זיהה לפי המראה שהיתה מעל הכיור, שהוא היה העולה שהגיע לביתנו בלילו הראשון בארץ. זו הייתה מראה קטנה במסגרת של תמונה שהייתה מוצבת באלכסון כדי שאימי, שהייתה נמוכת קומה, תוכל להשתמש בה. את המראה הזו תליתי למזכרת בסככה שבחצר ביתי, ליד כלים ישנים אחרים אותם אני שומר.
סיפור נוסף: בסוף שנות ה-90 ישבנו באחד הערבים על שפת הים בחגיגת יום הולדת וסיפרתי לנוכחים במקום את סיפור מעפילי ה"קטינה" וה"אסימי". לפתע קמה אחת הבנות ואמרה: "הורי נפגשו לפני נישואיהם בספינה "אסימי". אימי ירדה לחוף בשבי ציון שבצפון הארץ ,ואילו אבי ירד בחוף ניצנים שבדרום.
 
כתב: גדעון חרובי
יוני 2014

 
מקורות:
 
סיפור של סמוסה (שמואל) גבריאלי בעלון המועצה האזורית עמק חפר, יוני 1980
סיפורים בחוברת "ראשית ההעפלה לא"י בעמק חפר – שנים 1934 – 1939", אמנון גיסר, מרדכי מירסקי, פנחס גלברט, דב מגן (ברצ'יק) דב גרשוני
החומרים לחוברת "ראשית ההעפלה" נאספו על ידי אמנון גיסר, איתן גל ויצחק סברדלוב 


גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה
ברוך תירוש
 
לאהוד בן עזר שלום והוקרה,
כרבים ו"נידחים" אני נהנה ממרבית קביעותיך ובעיקר מסיפורי ארץ ישראל מ"האלף הקודם". ואתאר כאן התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם [פלמ"ח-ים] בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה היו (חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים [איני בטוח בכך. משפטי-ירושה בין בני משפחת
ליטווינסקי נמשכו שנים רבות מאוד. – אב"ע]. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה, ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל, "א-לה גארסון". פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?" "לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא הייתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע. לאחר מסירת הידיעות הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני
האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו-קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו. הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ"בן דודו" למאהלי אבו-קישק, בעיקר למאהל על שפת הירקון,
צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השייך מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה. [בניין השיח' הדו-קומתי מצוי עד היום בלב המתחם המזרחי של תע"ש וכפי ששמעתי בשעתו הוא מטופל ומטופח בידי
חובבי עבר מקרב העובדים, בעין חדה אפשר להחין בו מהכביש המוביל מצומת מורשה מזרחה. – אב"ע].  הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כמה מאיתנו להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני "השבת השחורה" בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו, אנשי הפלמ"ח, ברחבי הארץ, ואנחנו, כפועלים חקלאיים, סייענו לו במסירות בעבודות משקו החקלאי.
 
אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר לי לקח אותי איתו, שנינו כאורחי שייך אבו-קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, מול כפר ויתקין, מצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה. האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום.
במרחק של כחמישים מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּבּ בערבית, אשר מחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות "עמידה" לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, סלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, כאשר הפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.
 
לאחר שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים. לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו-זָאבּוּרָה, הועמסו כך אבטיחים.
והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי בתחילת הספר "איבריה", מספר ג'יימס מיצ'נר על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו בצורה דומה לעבר האונייה, שעגנה במקביל לחוף. סדנא דארעא חד הוא.  

אהוד בן עזר: אני חושש, ברוך, שאתה מבלבל בין האבטיחים המפורסמים מן הזן אמחסני, שגידלו ערביי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ויִצאו אותם בספינות מפרש למצרים ­– לבין הבדואים של שבט אבו-קישק ששכנו רחוק משם, בגדה הצפונית של הירקון על מתחם תע"ש כיום, ולא הגיוני שהסיעו את אבטיחיהם על גמלים עד למינת אבו-זאבורה, אבל אולי אני טועה.
ליתר ביטחון פניתי אל ידידי המשורר אלישע פורת מקיבוץ עין החורש שבעמק חפר,

והנה תשובתו: שוּלְם אהוד,
ואדי חווארית הוא השם הכללי של עמק חפר, הביצות שמסביב לנחל אלכסנדר. השטח נקנה על ידי הקק"ל בסוף שנות העשרים. עין החורש הקיבוץ קרוי בטעות על שם ואדי חווארית, העמק של החורשים – עין החורש, אבל לימים הסתבר שוואדי חווארית קרוי על שמו של שבט קטן מסודן שנקרא בני חווארית, אבל כבר אחד לא רצה לשנות את השמות.
קקון היה כפר גדול מצפון לטול כרם, עם תחנת רכבת ושרידי מבצר צלבני. זה היה כפר מרצחים ופורעים מראשית ההתיישבות, ואנשיו פגעו ללא הרף במתיישבי עמק חפר המזרחי. הכפר נחרב לחלוטין במלחמת העצמאות,  ועל התל שלו, בין המושבים אמץ וגן יאשיה, ניטע יער קטן, והולך להיות שם פארק נחמד. אבטיחי קקון קנו להם שם בגודלם ובמתיקותם, כיוון שגדלו רק על מי טללים ולא על השקאה. אבטיחים אלה היו נאספים בערימות ענק, מועמסים על דבשות הגמלים, ויורדים למינת אבו זבורה, המפרצון שבשפך נחל אלכסדר, במקום בו יושב היום בית הספר לדיג של מכמורת.
 
כאשר הושלמה בניית הרכבת, הקו המזרחי עבר דרך קקון, הובלו האבטיחים למצרים ברכבת, ומינת אבו זבורה ירד מגדולתו. חאן אל בטיח, חירבת סמרה, היושבת ליד המפרצון עד היום, ונראית היטב מכביש החוף, היא תחנת מכס שבנו התורכים, כדי לגבות מס מסוחרי האבטיחים.
אני מקווה שעשיתי לך סדר בדברים,
אלישע פורת
 
מתוך חדשות בן עזר, מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח, גיליון מס' 196, תל אביב, יום חמישי, ט' בכסלו תשס"ז, 30 בנובמבר 2006      http://library.osu.edu/sites/users/galron.1/hbe/hbe00196.htm
 
 
טיול במפרץ מכמורת - סיפורי מקום בעמק-חפר 
יהודה זיו מתוך "רגע על מקום" - סיפורים מאחורי שמות מקומות, העומד לראות אור בהוצאת "צבעונים"
נחל אלכסנדר – על שם מי? 
חלקו התחתי של נחל אלכסנדר נקרא בעבר נַהְר אִסְכַּנדְרוּנָה. הקידומת "נַהְר" - נהר, נחל איתן - בלשון הערבית מלמדת על הנביעות שמימיהן עומדים כאן כל ימות השנה. ואילו ב"אִסְכַּנדְרוּנָה" מצאה ועדת השמות הממשלתית הד לשמו של המלך החשמונאי ינאי אלכסנדר. כך זכה הנחל בשם עברי חדש, נחל אלכסנדר, וגם המושב הסמוך לשפך נושא את זכר אלכסנדר, ושמו בית-ינאי. לאמיתו של דבר, השם הערבי קשור באלכסנדר אחר - אִסְכַּנְדַר אַבּוּ-זַבּוּרָה ('בעל חליל הקנה').
בשלהי המאה הי"ט היה איש רב-פעלים זה מאסף כאן בסירות את יבול האבטיחים של וָאדִי חַוָארִת (הוא עמק-חפר היום) לעבר המעגן הקדום במפרץ מכמורת, שאף-הוא נשא את כינויו ונקרא מִינַת אבו-זבורה. 'אֶל-מִינָא' הוא גלגולו הערבי של לִימָן ביוונית, שבלשוננו חל בו סיכול האותיות 'נָמִיל>נָמֵל' - בעוד המונח העברי המקורי לכך הוא מָחוֹז, וכך אף 'מָאחוּז' בערבית. ממפרץ מכמורת הוליכו את אבטיחיו של אבו-זבורהבספינות מצרימה - דווקא אותה ארץ שאליה התגעגעו אבותינו במדבר: "זכרנו את… האבטיחים … אשר נאכל במצרים חִנָּם" (במדבר יא:ה). יהודית אשת השר מונטיפיורי שעברה כאן בקיץ 1839 רשמה ביומן המסע שלה: "ונבוא אל מוּנִיט [=מִינַת] אֶל-בַּטִיח או שוק של האבטיחים, ויש אשר יקראו לו אַבֻּל-זָאבָּארָא [אבו אל-זבורה]." נראה שעסקיו של בעל חליל הקנה פרחו ושגשגו עד כדי כך שהשלטון העות'מאני הקים בראש גבעה נישאה על גדתוהצפונית של נחל אלכסנדר תחנת מכס (גוּמְרוּכּ) מיוחדת - היא חִ'רִבֶּת סַמָארָה שמול חופית - כדי לפקח על עסקי שיווק האבטיחים ולגבות את המגיע לאוצר הסולטאן.
טיול בנחל אלכסנדר
סיפורו של נחל אלכסנדר שזור בתולדות המפעל הציוני בעמק חפר, שראשיתו לפני 75 שנה, עם רכישת אדמות ואדי חווארת, הוא עמק חפר, על ידי יהושע חנקין עבור הקרן הקיימת לישראל, והקמת המועצה האזורית הראשונה – מ"א עמק חפר, שחלק נכבד מהנחל עובר בתחום שיפוטה. מוצאו של נחל אלכסנדר באזור שכם, הר גריזים ועיבל, משם הוא עושה דרכו מערבה במספר יובלים שהעיקריים ביניהם נחל שכם ונחל תאנים. מפגש היובלים בעמק חפר, מכאן זורם הנחל בערוץ אחד החוצה את העמק ונשפך לים התיכון באזור מכמורת. ארכו של הנחל כ- 32 ק"מ, אגן הניקוז שלו משתרע על פני כ- 580 קמ"ר. הנחל נקרא כנראה על שם המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי שהרחיב את שטחי הממלכה החשמונאית צפונה (102 לפנה"ס) עד לגאולת הקרקעות וראשית שנות ההתיישבות היהודית בעמק חפר, בסוף שנות ה- 20 של המאה הקודמת, היה הנחל מקור הביצות בעמק. ערוצו המפותל והצר של הנחל והשפך שנחסם בחולות גרמו לכך שבעונת החורף היה הנחל גואה ומציף את שטחי העמק שסביבו. במקביל לתחילת ההתיישבות היהודית החלו הקרן הקימת לישראל והמועצה האזורית עמק חפר, בפעילות לייבוש שטחי הביצות, בשנות ה- 40-30 של המאה הקודמת. בזאת עדיין לא פסקו הצפות השטחים בימי החורף ובשנות ה- 60 הושלמה המלאכה. אפיק הנחל המפותל בעמק חפר הוסדר, יושר והורחב, והוסדרו שיפועי גדות הנחל, כדי לאפשר זרימה גדולה ומהירה של מימיו. בימי תפארתו הנחל ידוע היה בצומח המים העשיר שבו כולל: נופר צהוב, נמפיאה לבנה, ומגוון מינים של בעלי חיים, דגים למיניהם,
צב הביצות והצב הרך, וכן ציפורי מים ויונקים שחיו בסבך. 
"להשיב עטרה ליושנה"- שיקום הנחל בשנת 1995 הוקמה מנהלה לשיקום נחל אלכסנדר במטרה לשקם את הנחל והרצועה שלאורכו ולהפכו לציר נופי ירוק שישתלב בסביבה הכפרית – ריאה ירוקה לתושבי האזור. הוכנה תכנית אב כוללת ובה התייחסות לשיפור משמעותי באיכות המים הזורמים בערוץ ע"י הפסקת הזרמה של השפכים לנחל, סילוק המזהמים שבו והקצאת מים באיכות גבוהה לנחל. לאורך צידי הנחל מתוכננת רצועה ירוקה שבה יטופחו וישמרו ערכי הטבע והנוף ובחלקם יפותחו קטעים לנופש ותיירות בעלי אופי מתאים לסביבה ותוך כדי התחשבות באופי החקלאי של האזור. המנהלת מרכזת כ- 20 גופים הקשורים לשיקום הנחל,שותפיה העיקריים: המועצה האזורית עמק חפר, קרן קיימת לישראל והמשרד לאיכות הסביבה. קק"ל אחראית לביצוע הפרוייקטים במימון משותף של המשרד לאיכות הסביבה וקק"ל. תכנית האב הוכנה על ידי צוות בראשות אדריכל עמוס ברנדייס אשר מרכז את הפרוייקט. במימון משותף של המשרד לאיכות הסביבה וקק"ל. תכנית האב הוכנה על ידי צוות בראשות אדריכל עמוס ברנדייס אשר מרכז את הפרוייקט. 
קטע נחל לדוגמה"  - פארק נחל מצפון לקיבוץ מעברות, הכולל שיקום ופיתוח נופיים באורך של כ- 750 מ'. במקום פותחו שבילים להולכי רגל, פינות ישיבה ופרגולות, נשתלה צמחיה מגוונת המותאמת אקולוגית (ככל שניתן) לאזור ולגדות הנחל. מעל לנחל נמתח גשר תלוי מפלדה להולכי רגל ורוכבי אופניים. 
נטיעות לאורך הנחל - בקטע המרכזי של הנחל אותרו מספר שטחים ציבוריים, אשר לאחר ניקויים והכשרתם ניטעו על ידי יערני קק"ל. לאחר גדילת העצים יהוו חורשות אלו פינות חמד ואתרים לפנאי ונופש לאורכו של הנחל. בימים אלה נמצאות בעיצומן פעולות להכשרת שביל מצעים בגן הלאומי נחל אלכסנדר, ממזרח לכביש החוף וכן שביל נחל באזור בורגתא כולל פיתוח לנופש של שתי גדותהנחל. 
הצב הרך - בנחל אלכסנדר נשתמרה האוכלוסיה המשמעותית היחידה של הצב הרך. אורכו מגיע עד ל- 120 ס"מ ומשקלו כ- 50 ק"ג. הצבים מרוכזים באזור גשר הצבים בו מתוכנן מרכז מבקרים. הפרוייקט החשוב הראשון שיצא לדרך במסגרת השיקום היה עידוד אוכלוסית הצב הרך ע"י יצירת אתרי הטלה מוגנים כמו גם משטחי התחממות בשמש החשובים לפעילות הצבים. 
שיפור איכות המים בנחל - בשנים האחרונות סולקו מהנחל מספר מזהמים, שהעיקרי בהם הוא ביוב כפר יונה. גורם הזיהום העיקרי של הנחל הוא הביוב הזורם בנחל שכם ומקורו בעיקר שכם וטול כרם, כמו גם ישובים ומפעלים השכנים לאורכו. בשנת 1996 נחתם הסכם משותף למועצה האזורית עמק חפר ולרשות הפלשתינאית לטיפול משותף במזהמים, במימון וניהול גרמני. עקב המצב הוקפא הפרויקט. כתחליף מתוכנן פרויקט חרום לטיפול באותם השפכים, על גבול הקו הירוק בסמוך לישובים יד חנה ובת חפר. פרויקט זה, תופס את מי הביוב, מסלק את רוב המזהמים ומחזיר את המים לנחל ברמה סבירה, אם כי עדיין לא ברמה הנדרשת לשיקום הנחל.
שביל נחל בין קטע נחל לדוגמה לגשר הצבים (באזור כפר ויתקין), הוכשר שביל הליכה נוח באורך של כ2.7- ק"מ בקטע  יפהפה של הנחל. לאורך השביל יוכשרו פינות ישיבה ואזורי משחק ונופש. השביל נועד להולכי רגל ולרוכבי-אופנים.
בקטע המרכזי של הנחל אותרו מספר שטחים ציבוריים, אשר לאחר ניקוים והכשרתם ניטעו על-ידי יערני קרן-קיימת-לישראל. לאחר גדילת העצים יהוו חורשות אלו פינות חמד ואתרים לפנאי ונופש לאורכו של הנחל.
 
צב רך מצוי
ד"ר בעז שחם
בנחל אלכסנדר שרדה האוכלוסייה המשמעותית היחידה של צב-רך מצוי  (Ttionyx triunguis) שבעבר היה נפוץבנחלי החוף של ישראל.  אורכו מגיע עד לכדי 120 ס"מ ומשקלו עד כ50- ק"ג,  שמו נגזר מהעובדה שאת שריונוהקשיח עוטף עור רך.  ניתן לצפות בצבים במקומות שונים לאורך הנחל אך בעיקר קל למצוא אותם באזור "גשרהצבים", בו מתוכנן מרכז מבקרים.
הפרויקט החשוב הראשון שיצא לדרך,  במסגרת שיקום הנחל,  היה עידוד אוכלוסיית הצב הרך באמצעות הגנה עלאתרי ההטלה שלהם ועל משטחי ההתחממות המשמשים אותם.  במסגרת פעילות רשות הטבע והגנים,  שטחיםאלו גודרו ושולטו,  והפקחים מבצעים סקרים ומעקב אחר ההטלות והבקיעות של הצבונים הצעירים.  בעונה החולפתהוטלו בצים בכ40- קינים,  מהם בקעו לפי הערכות למעלה מ400- צבונים.
צב רך בנחל אלכסנדר
עד לשנת 1992 היו בנחל אלכסנדר מעל 300 צבים רכים בוגרים,  הרבה מעבר ליכולת הנשיאה של המערכתהאקולוגית - מצב זה נוצר עקב מקור מזון מלאכותי,  פגרי עופות שנזרקו למימי הנחל על-ידי חקלאי האזור.  בחורף 1992 השטפונות שטפו אל הים קרוב ל300- צבים רכים,  כמעט כולם מתו כתוצאה מחבלות,  קור וחשיפה למי היםהמלוחים.  מאז האוכלוסייה מתאוששת לאיטה,  וכיום מעריכים שמספר הצבים הבוגרים הוא 70-50 פרטים - מספרשמתאים כנראה ליכולת הנשיאה הטבעית של המערכת.
 
(הנתונים באדיבות יניב לוי,  מנהל מרכז ההצלה לצבי-ים,  מכמורת).
 
החומר לוקט ע"י גבריאל הורביץ, מנהל מכון אבשלום, לכבוד סיור תלמידים לאורך נחל אלכסנדר 19.6.2003
 

על דעת המקום: 'הבשורה' על פי כפר ויתקין 
מאת יהודה זיו
 
השבוע לפני 49 שנים בדיוק, בחמישה בינואר 1964, ערך האפיפיור האיטלקי פאולוס השישי ביקור מרגש בישראל, אף כי בן יום אחד בלבד (וליתר דיוק 11 שעות) . שיאו של הביקור – לפחות מבחינת תושביה היהודיים של מדינת ישראל – היה עת נפגש עם זלמן 'הראשון' שז"ר, נשיא המדינה דאז, בראש הר מגידו (Armageddon). האפיפיור הגיע לשם מירושלים, דרך שכם וג'נין, ואת 'הקו הירוק' חצה במעבר תענך.
 
ממגידו יצא האפיפיור לעבר נצרת וצפון הכינרת ובשובו לירושלים, דרך נחל עירון (ואדי עארה) וחדרה, חלף ב'כביש הישן' של השרון גם על פני צומת כפר ויתקין. רבים מאנשי המושב המתינו לו שם והריעו לשיירת המכוניות החולפת. באותה עת שימשתי, שמונה-עשרה שנה רצופות, כמורה בכפר ויתקין. אני יכול להעיד, כי בעקבות הביקור אכן פקדה את הכפר שנת ברכה: הפרות המליטו עֶגְלוֹת במספר רב מזה של העגלים, התרנגולות קרקרו פחות והטילו יותר, ובחוצות הכפר טופפו בגאווה רבות מנשותיו הצעירות, כשכרסיהן בין שיניהן. קיצורו של דבר, היתה זו 'שנה מעוברת'...
 
פעמיים בשנה היתה נערכת תחרות בין תושבי הכפר: באיזה רחוב יקשטו את עגלת הביכורים היפה ביותר ומאיזו קבוצת גיל תעלינה בנשף פורים המסכות המשעשעות ביותר. 'משנכנס אדר' תשכ"ד החלו העושים במלאכה להתכנס, לבקש רעיון קולע לתחפושת ולתכנן את דרך ביצועו. אך הפעם, לשכבת הגיל שאליה השתייכתי (קבוצת הבנים והבנות הבכורים של הכפר), היה הדבר קל מאין כמוהו. ביקור האפיפיור הוליד את הרעיון להפתיע את הציבור בקבוצת מסיכות מקורית מיוחדת: כל הנשים ההרות לבשו בגדי נזירות, עם צניפים לבנים לראשיהן, בסוף התהלוכה צעד גבר מגודל, אף הוא בעל כרס (סתם שמן!) ועטוי גלימת כומר, ובראשה נשא ילד קטן את משולש האזהרה 'ילדים בדרך!'.
 
 
אני, שדרך קבע הייתי חורז פזמונים לקבוצת המסכות מן הרחוב שלנו, נטלתי על עצמי גם הפעם את המשימה לחרוז לקבוצה זו של נזירות וכומר משהו ברוח שנת 64' ('שישים וְהַרְבָּעָה'), ובעקבות מאמר חז"ל: 'משנכנס אדר – מַרְבִּיעִין בשמחה!'.  שבתאי סַפְרָא, המורה למוסיקה, הלחין את הפזמון בסגנון כנסייתי ובשלושה קולות, וְיִסַּלָח לי אם אציין בצניעות כי הופעתה המקורית של קבוצתנו זיכתה אותנו בתשואות נלהבות ובפרס הראשון!
 
 
 
נזיר ונזירה, עטויי גלימות:
 
שִׁיר הַשִּׁירִים לְמִרְיָם, הִיא מַרִיָּה,
 
שֶׁחַנָּה אִמָּהּ וִיהוֹיָכִין אָבִיהָּ
 
וְנוֹלְדָה לְשְׁנֵיהֶם בְּצִפּוֹרִי…
 
וְאֵיךְ שֶׁהָיְתָה מִין צִפּוֹר הִיא!
 
 
כומר חסוד, התולה עיניו בשמים: אַח, אֵיזוֹ צִפּוֹר! 
 
מקהלה: Ave Maria, Amen!
 
 
מִיּוֹם לֵדָתָהּ הָיְתָה הִיא לְפֶלֶא –
 
לֹא יָדַע הַגָּלִיל מַעֲשִׂים שֶׁכָּאֵלֶּה!
 
רַק הֵחֵלָה מִרְיָם עַל רַגְלֶיהָּ טוֹפֶפֶת
 
עִם כֻּלָּם כְּבָר הָיְתָה לָהּ סַפָּה מְשֻׁתֶּפֶת.
 
 
אוֹ, פַּרַדַיְז!
 
Ave Maria, Amen!
 
 
בְּלֶכְתָּהּ לַבְּאֵר, מִפַּעַם לְפַעַם,
 
אֶת הַכֹּל הִיא נִסְּתָה, טָעֲמָה מִכָּל-טַעַם –
 
וְלִבְסוֹף בָּחֲרָה בְנַגָּר. וּמַדּוע?
 
הוּא עָבַד בַּמַּשׂוֹר וְהִיא  – בַּמַּקְצוּעַ...
 
 
גַּם שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת...
Ave Maria, Amen!   
 
 
וַיִּקַּח לוֹ יוֹסֵף אֶל כְּפָרוֹ אֶת מַרִיָּה, 
 
כָּל הָעָם בְּנָצְרַת אָז הָמָה והריע – 
 
וְשָׁעָה שֶׁיָּגַע בַּסַּדְנָה בַּמַּפְסֶלֶת
 
הָיוּ הֲמוֹנִים דּוֹפְקִים לָהּ… בַּדֶּלֶת.
 
 
וְגַם… וְגַם בַּחַלּוֹן!
 
!Ave Maria, Amen
 
 
לְשִׁבְחָהּ יֵשׁ לוֹמַר, כִּי עָשְׂתָה זֹאת בִּכְלָל 
 
אָךְ וְרַק מִטּוּב-לֵב, שֶׁהָיָה לְמָשָׁל: 
 
אֶת עֵינֵיהָּ עָצְמָה וְהִסְמִיקָה כֻּלָּה – 
 
וְזָכְתָה מִשּׁוּם-כַּךְ בַּכִּנּוּי 'הַבְּתולָּה'. 
 
 
אַף-כִּי לֹא הִתְבַּטְּלָה!
 
Ave Maria, Amen!
 
סַנְט-ג'וֹזֶף הַתָּם מְנַסֵּר, מְנַסֵּר,
 
וְאֶת מְלָאכְתוֹ עוֹשֶׂה לוֹ אָחֵר –
 
עַד שֶׁעָבְרָה הַשְּׁמֻעָה בְנָצֶרֶת, 
 
כִּי מִרְיָם 'הַבְּתוּלָה' כְּבָר הִיא קְצָת מְעֻבֶּרֶת…
 
 
כָּכָה… כְּמוֹ הַר-הַקְּפִיצָה!
 
!Ave Maria, Amen
 
 
וּבֹקֶר בָּהִיר הִיא עָמְדָה בִּפְּרוֹפִיל –
 
לְפֶתַּע יוֹסֵף פַּטִּישֹׁוֹ אָז הִפִּיל.
 
'מְ-מִי הָיָה זֶה?' – גִּמְגֵּם. – 'מַרִיָּה, אִמְרִי!'.
 
'מַלָּח!' – עָנְתָה לוֹ מִרְיָם. – כֹּה גַּבְרִי!'. 
 
 
כָּל הַכָּבוֹד לַמַּלָּח הָעִבְרִי!!!
 
Ave Maria, Amen!
 
אַךְ יוֹסֵף הוּא נַגָּר, כְּמֵיטַב הַמָּסֹרֶת,
 
וְאָזְנָיו, כָּרָגִיל, מְלֵאוֹת הֵן נְסֹרֶת –
 
וּלְפִיכָךְ פִּיו פָּעַר וְעָמַד מִתְפָּעֵל,
 
וְאָמַר: 'בְּאֱמֶת? הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל?'.
 
 
וּמִרְיָם לֹא נִסְּתָה לְהַכֲחִיש…
 
Ave Maria, Amen!
 
מַסְקָנוֹת יֵשׁ פֹּה שְׁתַיִם: אִם הַבַּעַל חֵרֵשׁ הוּא
 
אֵין כָּל קֹשִׁי לָלֶדֶת אֲפִלּוּ אֶת… יֵשׁוּ!
 
וּמִמִּרְיָם שֶׁהָרְתָה לְלֹא-חֵטְא, נְעָרוֹת,
 
יֵשׁ לִלְמֹד אֵיךְ לַחֲטֹא מִבְּלִי לַהֲרוֹת!
 
 
וְזֶה סוֹף הַשִׁיר!
 
                                                            Ave Maria, Amen!
 
 
זה מה שיצא לי אז ותראו מה יצא ממני מאז
 
צמח בר     ::    לב-אור, בית הלל 28, תל אביב    ::       טלפון:  073-7596708
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
דואר אלקטרוני: 
  info@tbar.co.il                כל הזכויות שמורות © 2009 צמח בר
הקמת אתרים  בניית אתרים Webfocus