צמח בר - טיולים וסיורים מיוחדים - פטרה

צמח בר
טיולים וסיורים מיוחדים

073-7596708

  
צמח בר
 

הירשמו והשארו מעודכנים
להצטרפות לרשימת התפוצה רישמו את כתובת הדוא"ל  שלכם, ונעדכן אתכם בחדשות
(לאחר הרישום, תקבלו מייל
מאיתנו שעליכם לאשר אותו
לאימות והשלמת הרישום)
 
 
בקרו אותנו בדף הפייסבוק שלנו
צמח בר
   

פטרה

דף הבית >> מאמרים >> פטרה


הו, הסלע האדום – האדום 
טיול צמח בר לירדן: פטרה וואדי רם – פנימי לא לפרסום
13-15.3.19

פטרה
פטרה (מקור השם ביוונית – "פטרוס" פרושו אבן) נחשבת לאחד האתרים הידועים ביותר בירדן ובמזרח התיכון כולו. פטרה היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה, החצובים בסלע של הרי אדום. היא נמצאת בדרום ממלכת ירדן, כ-100 ק"מ צפונית לאילת. בפי הישראלים היא נקראת "הסלע האדום" בשל צבע הסלעים בהם חצובה. המקומיים קוראים לה "העיר הורודה" בגלל אותה סיבה. פטרה אמנם מוזכרת בכתביו של יוסף בן מתתיהו, אך היא נשכחה על ידי העולם למשך 1,000 שנים והתגלתה מחדש על ידי החוקר השוויצרי, יוהן לודוויג בורקוהרדט, בשנת 1812. מאז הפכה לאגדה.
אוצר פרעה. הקבר המלכותי המפואר הוא המבנה המפורסם ביותר בפטרה

קניון הסיק, הדרך היחידה להגיע לפטרה והחזנה
פטרה נמצאת בקניון "סיק" והיא סגורה מכל צידיה על ידי הרים. הגישה היחידה אליה היא דרך הקניון הצר מכיוון מזרח. לפי המסורת הבדווית המקומית זה המקום בו היכה משה בסלע, כאן קבורה אחותו מרים, וכאן גם מת אהרון על הור ההר (ג'בל הרון בערבית). הנחל העובר בפטרה נקרא ואדי מוסא, על שמו של משה רבנו, וכך גם שם העיר הסמוכה.
המבנים שניתן לראות כיום נבנו במאה השלישית לפני הספירה על ידי הנבטים והעיר שמשה כצומת דרכים אזורי חשוב, אליה הגיעו אורחות גמלים של סוחרי קטורת ולבונה. בשנת 106 נכבשה העיר על ידי הרומאים. ההשפעה ההלניסטית והרומית ניכרת בשרידי מבניה המפוארים. בזמן הכיבוש הצלבני היה במקום מבצר ובזמן השלטון המוסלמי נעזבה ונשכחה
 פטרה מפורסמת בארמונות הקבורה החצובים בסלע

המבנה המפורסם ביותר בפטרה הוא קבר מלכותי מפואר שנקרא "אוצר פרעה", שלצורך פיסולו הוזמנו אומנים מאלכסנדריה. אחת מן האגדות שנרקמו סביב פטרה גורסת כי אוצר פרעה הוא חלק מן הזהב הרב וכלי הכסף שהביאו בני ישראל ביציאת מצרים. הבדווים שמרו על האוצר האגדי בקנאות והרגו כל מי שקרב למבנה. מסורת זו שימשה אולי בסיס ליוצרי הסרט "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". חלקו האחרון של הסרט צולם בפטרה. 

המבנה המפורסם ביותר בפטרה הוא קבר מלכותי מפואר שנקרא "אוצר פרעה", שלצורך פיסולו הוזמנו אומנים מאלכסנדריה. אחת מן האגדות שנרקמו סביב פטרה גורסת כי אוצר פרעה הוא חלק מן הזהב הרב וכלי הכסף שהביאו בני ישראל ביציאת מצרים. הבדווים שמרו על האוצר האגדי בקנאות והרגו כל מי שקרב למבנה. מסורת זו שימשה אולי בסיס ליוצרי הסרט "אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון". חלקו האחרון של הסרט צולם בפטרה
בראשית שנות ה־50, בשנים בהן פטרה היתה רק אגדה רחוקה ושיר, צעירים ישראלים נועזים והרפתקנים שחיפשו את האתגר והריגוש שבחציית הגבול, טיפוס ההרים, התחמקות מהלגיון הירדני וחזרה בחיים החלו לחצות את הגבול לשטח ירדן כדי לראות במו עיניהם את סוד פלאה של פטרה. מרביתם לא שבו בחיים. בעקבות אירועים אלה אסרו בארץ על השמעת השיר "הסלע האדום" ששר אריק לביא (חיים חפר כתב/ יוחנן זראי הלחין). עכשיו, בעת שלום, כל אחד יכול להגיע לפטרה


בשנת 1985 הכריזו באונסק"ו על פטרה כאתר מורשת עולמית. בשנת 2007 נבחרה פטרה כאחד משבעת פלאי העולם החדשים (ששת האחרים הם פירמידת אל קסטילו בצ'יצן איצה שבמקסיקו, פסל ישו הגואל בריו דה ז'יינרו, החומה הסינית, מאצ'ו פיצ'ו בפרו, הקלוסאום ברומא, הטאג' מהאל באגרה שבהודו והפירמידה הגדולה בגיזה שבמצרים.

ואדי ראם
ואדי ראם הוא ואדי בדרום ירדן, הארוך ביותר בירדן. לכל אורכו חוצים אותו קניונים נישאים שבהם נופי אבן חול וסלעי גרניט המשמשים בערבוביה. הוואדי מאופיין במקבץ של הרים בצבעי אדום, המתרוממים ממרכזו ויוצרים על פני שטח קטן יחסית קבוצה צפופה של הרי פרא שמופרדים ביניהם בערוצים צרים ובתהומות עמוקות
ואדי ראם נמצא מזרחית לערבה, כ-60 ק"מ צפונית-מזרחית ל
עקבה וכ-370 ק"מ דרומית לעמאן. פסגתו של הר ראם מתנשאת לגובה של 1,754 מ', והוא ההר השני בגובהו בירדן. בשנת 1998 הוכרז שטחו של ואדי ראם, כ-720 קמ"ר, כשמורת טבע על ידי הממלכה הירדנית, ובשנת 2011 הוכרז כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.
 
לורנס איש ערב, תיאר ביומנו משנת 1919 את יופיו של ג'אבל ראם, כפי שנצפה על ידו עת עמד למרגלותיו של ההר המרשים. לורנס התפרסם כקצין מודיעין בריטי שנשלח לחיג'אז במהלך המרד הערבי נגד העות'מאנים בשנים 1914 - 1917
 
בתוך זמן קצר הפך לחביבו וליועצו הצבאי הקרוב של האמיר פייסל, ממנהיגיו הבולטים של המרד הערבי. כאות להזדהותו המוחלטת עם המרד הערבי, הוא פיקד בפועל על כמה מבצעים צבאיים שהסתיימו בניצחונות מזהירים על העות'מאנים. במהלך פעילותו באזורים המדבריים התגלה כאיש שטח מעולה.
 
לורנס התוודע לקסמי המדבר, והלך שבי אחר האתרים שלימים הפכו להיות חלק מממלכת ירדן, ובתוכם האזור המדברי ההררי והקסום של ואדי ראם. פעילותו של לורנס הונצחה בסרט הוליוודי עטור פרסים, שהופק בשנת 1962 - "לורנס איש ערב", בכיכובו של פיטר אוטול

דרך הבשמים הנבטית

הטיול לאורך דרך הבשמים הוא חוויה מיוחדת המקשרת את המטייל לזמנים קדומים יותר, שבהם שגשגה כאן ממלכת הנבטים. כך מספר לנו דיודורוס, היסטוריון רומאי בן המאה הראשונה לספירה: "…במדבר רועים שבטים רבים אך הנבטים עולים על כולם בעושרם, אף על פי שאינם מונים יותר מעשרת אלפים נפש…". 
נראה כי הנבטים הגיעו לאזור בתקופה הפרסית, כמאתיים שנים קודם לדיווחיו של דיודורוס. בתקופה זו הם השיגו שליטה על דרכים רבות במדבר, אך הנתיב המפורסם מכולם הוא זה שאנו קוראים לו דרך הבשמים: הנתיב העובר מדרום חצי האי ערב (עומאן של היום) דרך פטרה אל הנגב, ומשם אל חופה של עזה (קיימים חילוקי דעות בין החוקרים אם מדובר בדרך אחת או שמא הנתיב התפצל לדרכים ספורות). דרך הבשמים נסללה כנראה במאה הראשונה לפני הספירה, והיא נועדה לשמש דרך מסחר מרכזית שתקשר את מדבריות ערב עם אגן הים התיכון ותאפשר לנבטים לקיים קשרי מסחר עם האימפריה הרומית..
הנבטים סחרו בטובין רבים, אך יותר מכל התפרסמו במסחר המור והלבונה. אלה הם עצים שגדלים בדרום ערב ובקרן אפריקה (סומליה של היום), והשרף שלהם מפיק עשן ריחני, ששימש בעיקר כקטורת. "ויאמר אדוני אל משה קח לך סמים נָטָף ושְׂחֵלֶת וחֶלְבְּנָה סמים ולבֹנה זַכָּה בד בבד יהיה: ועשית אֹתה קטורת רֹקח…" (שמות ל' ל"ד-ל"ה). החשיבות הגדולה של הלבונה היתה בקבורה: בעזרת הקטורת הריחנית התגברו על הריח הכבד בתהליך הקבורה, ואילו המור שימש בעיקר בתעשיית הבשמים והקוסמטיקה.
הנבטים הקימו מערכת הפצה מורכבת לאותן סחורות יקרות, שהגיעו עד לשוקי רומא. המסע לאורך דרך הבשמים ארך כארבעה חודשים והצריך מערכת מורכבת של אמון: ראש השיירה חייב היה לדעת שבסוף כל יום יחכה לו חאן שבו יוכל למצוא מים, מזון והגנה לאנשיו. את כל אלה הוא קיבל תמורת מס מעבר. דוגמה מרשימה לאותם מלונות דרכים הוא מצד סהרונים.
עד היום אפשר להתרשם ממיומנותם של הנבטים באיסוף מים במדבר. המטיילים בהר הנגב יכולים לראות את הבורות שהם בנו לאגירת מי שטפונות, שחלקם "עובדים" עד היום ובחורפים גשומים במיוחד מתמלאים מים – למשל בור חַווָרים שעל יד שדה בוקר. על כך מספר לנו גם דיודורוס: "בארץ חסרת מים הם חופרים בורות במרחקים נאותים. מיקומם של הבורות האלה נעלם מידיעת בני כל העמים האחרים" 
בד בבד עם המסחר הנבטי, שהגיע לשיאו בתקופה הנבטית התיכונה (במאה הראשונה לפני הספירה ובמאה הראשונה לספירה), התפתחה התרבות העירונית הנבטית. תחנות הדרכים הפכו לערים, ודוגמה בולטת לכך היא עבדת, שהייתה לספקית השירותים העיקרית בדרך הבשמים. את סופה של תקופה זו מציין חורבנן של כמה ערים נבטיות. המסחר ירד בחשיבותו, שבטים אחרים פלשו אל תוך הממלכה והנבטים עברו ממסחר לעבודת אדמה.
בשנת 106 לספירה צורפה הממלכה הנבטית אל רומי, בכיבוש ללא קרב, וכונתה "פרובינקיה ערבייה". הסיפוח הביא לשגשוג מחודש בחיי הנבטים, ובהדרגה הם אימצו את תרבותם, לשונם ודתם של הרומאים. מאוחר יותר הייתה הנצרות לדת השלטת בקרבם.
לאחר הכיבוש המוסלמי ב-636 ירדה חשיבותו של היישוב בנגב, ובמקביל נעלמו הנבטים והתמזגו בעמי הסביבה. אך המעצמה הנבטית העשירה הותירה את חותמה במרחבי המדבר, ותולדות הנבטים מעוררים היום עניין רב בקרב היסטוריונים, ארכיאולוגים ותיירים.

הלבונה הוא עץ שגובהו כשניים עד שלושה מטרים. מהגזע יוצא שרף שממנו מכינים קטורת. קטורת הלבונה שימשה בטכסים דתיים בכל רחבי העולם העתיק, כבר לפני 4,000 שנה. בקרב בני ישראל היא שימשה בעיקר כקטורת קדושה באוהל מועד, שנועדה לאל לבדו. הלבונה נועדה גם לשמש "ריח ניחוח לה'" (ויקרא ב'2), יחד עם העלאת הקורבנות. הלבונה משמשת כקטורת עד ימינו, אם כי כיום מוצף השוק בסחורה זולה מהודו ומסומליה. בדווים בודדים בעומאן, במחוזות המקוריים של הלבונה, החורצים עדיין את גזעי העצים כדי להפיק את השרף הלבנבן מתקשים כיום אפילו להתפרנס. לפני כאלפיים שנה, בתקופת שיא צריכת הבשמים, נשלחו מאותם מקומות יותר מ-3,000 טונות של לבונה.

המור הוא עץ נמוך למדי וכמו הלבונה, גם הפקתו מתחילה בחריצת הגזע. השרף שיוצא מהחריצים מתקשה במגעו עם האוויר ויוצר גבישים המכונים "דמעות". המור כהה יותר מן הלבונה וארומת הריח שלו עשירה יותר. במצרים העתיקה השתמשו בשמן המור לנסיכת גופות המלכים החנוטות. בישראל ערבבו מור נוזלי עם תבלינים אחרים ויצרו את שמן משחת הקודש. בחיי היומיום שימש המור לבישום המשכב והגוף. במגילת אסתר מסופר שכל נערה היתה צריכה להיות ספונה בשמן מור במשך שישה חודשים, לפני שאפשר היה להציגה בפני המלך.
חטשפסות מלכת מצרים נהגה למשוח את רגליה במור, כדי למנוע ריח רע. במאה ה-15 לפני הספירה, שלחה חטשפסות משלחת מלכותית בת חמש אוניות לארץ פונת (סומליה) כדי להביא מור ושתילי מור, אותם רצתה לשתול במקדשה כדי לחסוך את הוצאות היבוא האדירות. תיאור המסע תועד על גבי קירות מקדשה של המלכה בדיר-אל בחרי. 
השתילים לא נקלטו והמצרים נאלצו, כמו שאר ממלכות העולם העתיק, להמשיך ולהשקיע את מיטב כספי הממלכה ביבוא בשמים המור שימש גם כחומר בסיסי להכנת בשמים במצרים וביוון, ועליו היה מבוסס הבושם היווני המפורסם "מגליאון" ("נעלה"). תיאופרסטוס היווני מציין כי המגליאון והבושם המצרי הם הבשמים הטובים ביותר לנשים בזכות "…חוזקם והאופי הייחודי שלהם, שלא מתנדף בקלות.. ובושם שריחו נשמר הוא מה שנשים רוצות
חריצת הגזעים נעשית, עד היום, בקיץ. בתקופה הרומית, כדי לעמוד בקצב הביקוש, הוסיפו מגדלי הלבונה עונה נוספת וחרצו את הגזעים גם באביב. בסתיו היו נאספות ה"דמעות" ונשמרות במקומות אחסון מיוחדים. עד סוף החורף היה מסתיים "קציר הדמעות" וטיפות הריח היו נארזות בתוך שקיקי עור ויוצאות בדרכן מערבה.
איזור דופאר (DHOFAR) בנסיכות עומאן של ימינו, היה ונותר אחד מאזורי גידול הלבונה העיקריים בעולם. קרוב מאוד לאזורי בארות הנפט של היום הופכת השפעת המונסונים אזורים שלמים במדבר לירוקים ופורחים. מאיזור דופאר היו הבשמים מגיעים אל נמל קנה (QANA), נמלה הראשי של חצרמוות. במדריך שיט מתקופת יוון העתיקה מסופר שהבשמים נישאו לקנה על גבי רפסודות ועורות של חיות שימשו כמפרשים. מכאן הובילו חלק מדרכי הבשמים מזרחה אל הודו, חלק מערבה למצרים ואחרות פנו צפונה, עברו ב-65 תחנות, ובתום מסע בן 65 ימים וכ-1,800 קילומטרים הגיעו אל נמל היעד: נמל עזה, משם הפליגו הספינות ליוון ולרומי.
סחר הבשמים, שהיה בעל חשיבות כלכלית ראשונה במעלה, הביא לפיתוח של "תעשיית דרכים" עניפה. לאורך דרכי הבשמים, הוקמו שירותי דרך ואמצעי ביטחון, שהעניקו למובילים מסע נוח ובטוח יותר: כך קמו חאנים, מצודות ומגדלים. מנתיבה של הדרך עולים שמות וניחוחות של ממלכות ועמים מפוארים, שבמשך כאלפיים שנים שיגשגו תודות לבשמים. הממלכות של חצרמוות, שבא ובירתה מאריב, מאין (MAIN), קתבן (QATABAN) ובירתה תימנה, פרחו בזכות גידול הבשמים והסחר בהם.
גם מסעה של מלכת שבא אל המלך שלמה נועד, ככל הנראה, להשגת הסכם סחר להפצת הבשמים. המסע הזה נערך בערך במאה העשירית לפני הספירה ומלכת שבא הלכה, ככל הידוע, לאורך אותה הדרך שבה הפיצו נתיניה את הטובין של ממלכתה. אבל בנתיב דרך הבשמים עשו שימוש עוד קודם לכן. ההשערות הן שתחילת התנועה בנתיב זה הייתה בין המאה ה-12 ל-10 לפני הספירה, לאחר ביותו של הגמל, שבלעדיו לא ניתן היה לעבור את הדרך
אי אפשר לדמיין התגלות של עיר שתשווה להתגלותה של פטרה במדבר. מתוך הקניון הצר, באב א-סיק, המשכו של ואדי מוסא, מתגלה פתאום יופייה המדהים של פטרה בצבעי אדום וורוד. בקניון הצר שמוביל אל יופיה של פטרה, שבו ירדו שיירות הגמלים נושאי הבשמים, יורדות כיום שיירות מבקרים, רכובים על סוסים וכרכרות. פטרה, שכונתה עיר הסלעים, הייתה צומת דרכים חשוב לסוחרים מכל המרחב, אלה שנעו על דרך הבשמים מערב לנגב ולעזה, אלה שבאו ממסופוטמיה ופרס, הודו וסין, מדרך המלך שבין דמשק ואסיה הקטנה אל ערב.
לפי אומדני ארכיאולוגים מנתה העיר בשיאה כ-30 אלף תושבים. חברו של הגיאוגרף היווני סטרבון, שבילה תקופת מה בפטרה מספר בהערצה על עם עשיר, שחיי חיי שלום ודמוקרטיה. באופן מאוד יוצא דופן לזמנם, לא הייתה כמעט עבדות בחברה הנבטית. "הנבטים הם עם נבון, וכל מעייניהם נתונים לעשיית רכוש… המלך עורך משתאות מפוארים, אולם איש אינו שותה בהם יותר מאשר אחד-עשר גביעי יין, ובכל פעם הם משתמשים בגביע זהב אחר. המלך נוהג מנהג דמוקרטי, ולא רק שהוא משרת את עצמו, הוא אף נוהג בתורו לשרת את האחרים. …מפני שבתיהם עשויים אבן, הם יקרים ביותר, אולם בגלל השלום השורר בארצם אין עריהם מוקפות חומה. רוב הארץ שופעת עצי פרי. חלק מהדברים שהם צורכים מיובא מארצות אחרות, ואילו דברים אחרים מקומיים; כך למשל, זהב וכסף ורוב הבשמים.
אחרי כמעט חודשיים במדבר, יצאו השיירות מפטרה לכיוון עזה, מהלך חמישה ימים. שרידי הדרך של חמשת ימי המסע האחרונים בנגב חושפים מערכת מאורגנת להפליא של תרבות דרך. כל 35 קילומטרים, המרחק שעברה השיירה בכל יום, ניצב, ליד מקור מים, חניון לילה. בנתיב בנגב, שבין פטרה לעזה נחשפת דרך מסומנת היטב, תחומה בחלקה באבנים, עם מערכת מתוכננת היטב של מבצרים ומצודות, נקודות תצפית ובורות מים מוסתרים..
.
     
פטרה: המיתוס, מנגד להטו הרי אדום
 
במאי 1953 יצאו אל הסלע האדום, הוא פטרה, שני צעירים בני קיבוץ עין חרוד, רחל סבוראי ומאיר הר ציון. רבים ניסו ללכת בעקבותיהם, 12 שילמו בחייהם. דורות של ישראלים גדלו על המיתוס של פטרה, עד שנחתם חוזה השלום והדרך אל הסלע האדום נפתחה. לידתו ומותו של מיתוס ישראלי.
 
בליל שבת, 28 באוגוסט 1953, שודרה ברדיו קול ישראל הודעה קצרה. "בידיעה שנתקבלה זה עתה מרדיו רמאללה בעמאן", נאמר בהודעה, "נמסר כי כוחות הביטחון הירדניים נתקלו בקבוצה של חמישה יהודים ליד משטרת ביר מדכור, ממזרח לגבול עם ישראל, והרגו את חמישתם". החמישה, שתי בחורות ושלושה בחורים בשנות העשרים לחייהם, היו בדרכם לפטרה. הם היו מ"מיטב הנוער", כהגדרת אותם ימים, וחבריהם שישבו ליד מקלטי הרדיו הוכו בהלם. הכל היה אפוף מסתורין. מיתוס הסלע האדום נולד לאמיתו של דבר, הוא נולד כמה חודשים קודם לכן. 
ב־1 במאי 1953 יצאו לפטרה שני צעירים בני קיבוץ עין חרוד, רחל סבוראי ומאיר הר ציון. הם הצליחו להגיע, שבו משם בחיים וסיפרו על כך לאחרים סבוראי היתה אז בת 26. הר ציון, הצעיר ממנה בשמונה שנים, היה אז חייל בשירות סדיר ביחידה 101, טרם פרסום עלילותיו השונות ביחידה. הם היו הישראלים הראשונים שיצאו לפטרה אחרי מלחמת השחרור, ובכך הגשימו חלום פרוע שצעירים רבים שיחקו בו באותה תקופה, מעטים ניסו להגשימו, 12 נהרגו בדרך, ורק מעטים חזרו ממנו בחיים. 

מעבר להרים ולמדבר
"טיול לפטרה", מספרת רחל ס', המתגוררת כיום בקיבוץ רביבים שבנגב, "היה אז מסוג החלומות שחולמים אותם, אבל לא מתכוונים לבצע. היינו חבורות־חבורות של צעירים, בחלקם יוצאי הפלמ"ח, שחרשו את הארץ ברגל, לאורכה ולרוחבה 
"נסיעות לחו"ל היו בבחינת חזון אחרית הימים, ואנחנו, שבמשך שנים לא יכולנו לצאת אפילו מתחום הגדר הבטחונית של היישובים שבהם חיינו, חיפשנו אופקים חדשים. קראנו ספרים ורשימות של טיילים משנות העשרים והשלושים, בהם יוסף ברסלבסקי, יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית, שביקרו בפטרה ושטו בסירות בנחל ארנון. הסיפורים האלה הציתו את הדמיון 
שם, מעבר להרים ולמדבר, פטרה נראתה קרובה עד כאב. "לא רצינו להוכיח דבר", אומרת רחל ס', "רצינו רק לטייל וחשבנו שיש בכוחנו וביכולתנו להיזהר, להגיע ולחזור. האם היינו מודעים לסכנות? ברור. לכן לקחנו איתנו אקדח ותת מקלע סטן, ומרגע שחצינו את הגבול, הלכנו רק בלילה. כל הישראלים שחצו עד אז את הגבול לירדן הוחזרו אחר כבוד לארץ, ועל כן חשבנו שהסכנה הגדולה ביותר היא שניפול בשבי. 
כבר בלילה הראשון הם תעו בדרך ונאלצו לחזור לחניית לילה לנקודת המצוקים הראשונה שבתחום ירדן. "ממערב לנו ראינו את אורות באר מנוחה, שממנה יצאנו למסע", נזכרת רחל ס'. "בערב המחרת יצאנו שוב לדרך. כך, במקום שני לילות כמתוכנן, היינו שם בפועל שלושה ימים וארבעה לילות" 
אחרי הלילה השני, עם אור ראשון, הם ראו מולם את הסלע האדום. לפנות ערב, אחרי שהסתתרו במשך רוב היום מחיילי הלגיון, הם הגיעו לפטרה. "הסתמכנו על הפרק בספרו של ברסלבסקי המתאר ביקור בפטרה, ובו נכתב כי השומרים הירדנים נהגו לעזוב את משמרתם בפטרה ולחזור לעת ערב לכפר הסמוך", היא מספרת. "כשראינו את עדרי הצאן של השבט הבדווי אל־בדול חוזרים לכפר, הבנו שהמשמר כבר עזב. החלטנו להעמיד פני תיירים וצעדנו קוממיות לכיוון המזבח של פטרה. הראות משם היתה נהדרת ואנחנו עמדנו מרותקים. ירדנו אל ה'חזנה' (חזנת פרעון, הלוא הוא אוצר פרעה – ג.ג) שהוא היפה במוצגי פטרה, עד שהחלה השקיעה, יפה מכל דמיון. רצנו לראות את האמפיתיאטרון הענק, אחר כך פנינו לכיוון הסיק (הנִקרה המובילה לפטרה ממזרח – ג.ג). ידענו שאנחנו מסתכנים, ובחצי הדרך פנינו במהירות לאחור, חיכינו לחשכה, והתחלנו ללכת הביתה" 
המסלול היה קשה מאוד מבחינת מרחק, מקורות מים, טופוגרפיה וניווט, ומעל לכל – מסוכן. פעמים אחדות הם נתקלו במשמרות הירדניים, שירו לעברם בחשכה. "המפה היחידה שהייתה בידינו היתה מפה גיאוגרפית. הקושי הפיזי לצאת מפטרה בחושך היה עצום. היינו עייפים ורעבים, ירדנו מצוקים של מאות מטרים, והמשכנו ללכת עד שהערבה נפתחה לנו ועד שהגענו לשטח ישראל. למחרת עלינו צפונה בדרכי הטרמפים הטובות.
 
 
כמו בטרגדיה יוונית
"זו היתה תחילתו של אחד הפרקים המרתקים והמוזרים שבהיסטוריה הישראלית החדשה", כותב האנתרופולוג דני רבינוביץ' במאמרו "פטרה – האפוס והאתוס". אם עבור דור הפלמ"ח התבטא האתגר הטיולי של ימי טרום המדינה בקושי פיזי גדול, אחרי קום המדינה נולד אתגר חדש — חציית הגבול. הסודיות שאפפה את הטיולים הגנובים הללו עוד הוסיפה לתחושת ההרפתקה והרומנטיקה. 
פטרה קסמה ומשכה אליה בעוצמה קטלנית קבוצות רבות של בני נוער, אך כמו בטרגדיה יוונית, גורלם של רבים מההולכים אליה נגזר מראש. "החמישה שיצאו לפטרה באוגוסט 1953 היו כולם חברי מימי הפלמ"ח", מספרת הדסה אביגדורי־אבידוב, שמביתה שבתל אביב יצאה החבורה לדרכה. "אני התנגדתי מאוד לתוכנית ההרפתקנית הזו. ידעתי שזה לא ייגמר טוב. ניסיתי להניא אותם מכך ככל יכולתי, התחננתי, אך לשווא". 
החמישה היו אריה (אריק) מגר ממושב עין עירון, מרים מונדרר מחיפה, גילה בן עקיבא (דרוקר) מכפר יהושע, איתן מינץ ממושב מעש שליד פתח תקוה, ויעקב קליפלד (קליק) מקיבוץ יפתח. מגר היה הרוח החיה ביניהם, המנהיג. אביגדורי־אבידוב: "אריק היה בחור מיוחד במינו, כריזמטי ביותר, היפי של שנות החמישים, שהקדים את דורו. הם הלכו אחריו באש ובמים ולא תיארו לעצמם שיאונה להם רע במחיצתו"". 
למרות סכנת המוות, הפכה פטרה למושא חלומות של צעירים רבים נוספים. בנובמבר 1956 הלכו לפטרה שני צנחנים, דרור לוי ודימיטרי ברמן. עם שובם פתחו עליהם הירדנים באש.
 
 
דבר לא הרתיע ארבעה חיילי נח"ל, מנחם בן דוד, רם פרגאי, קלמן שלף ודן גלעד, שבמרץ 1957 חצו את הגבול מיוטבתה בדרכם לפטרה, ונהרגו כולם. שלושה צעירים שיצאו מכפר סילבר לכיוון הערבה ביוני 1957 נתפסו בתחילת ההליכה והוחזרו לבתיהם. שני צעירים נוספים שהלכו לשם בנובמבר 1957, עמירם שי, איש משמר הגבול, וחברו מרדכי טובי, חייל בחיל האוויר, שילמו על כך בחייהם.
הרוחות בארץ סערו. היו שראו בכך מעשים עתירי דמיון ותעוזה, המעידים על אהבת הטבע והארץ, אך רבים גינו והאשימו בחוסר אחריות את יפי הבלורית והתואר, שחיפשו הרפתקאות ומצאו את מותם. "הייתי באופן חריף נגד ההליכה לפטרה", אומר הטייל ואיש ארץ ישראל, עזריה אלון. אמנם זו היתה תקופה כזו, אבל זה היה שיגעון, ואכן העניין יצא מכלל שליטה.
בארץ החלה מערכה ציבורית נגד מיתוס ההליכה לפטרה, ששיאה היה באיסור השמעתו ברדיו של השיר "הסלע האדום", שירם של הפזמונאי חיים חפר והמלחין יוחנן זראי, בביצועו של הזמר המנוח אריק לביא. אך השיר המשיך להלך קסם על הנוער בארץ. 
בשנת 1960 הגיעו לפטרה הצנחנים שמעון (כושי) רימון וחברו ויקטור פרידמן, שהתחפשו לשם כך לחיילי או"ם, והצליחו לחזור דרך ארמון הנציב בירושלים. גם חננאל שאר ישוב ואליהו מזרחי, תלמידי ישיבה
מירושלים, הצליחו להגיע, נעצרו על ידי הירדנים ונשפטו בארץ.

ייסורי אשמה וטיול זיכרון
יותר מחמישים שנה חלפו, ומיתוס הסלע האדום עדיין מדמם. הר ציון מיעט לדבר על ההליכה לשם. רחל ס', שבמשך שנים ייסרה את עצמה על חמשת חבריה שנהרגו כשהלכו לפטרה בעקבותיה, אומרת: "כשחזרנו, אנשים מאוד התלהבו, רצו לשמוע. לא סיפרנו לחמשת ההולכים על הסכנות כי הם היו טיילים נהדרים וסמכנו עליהם, וגם כי זה לא היה מקובל. לפני צאתם, הבטיחה לי גילה בן עקיבא, חברתי הטובה, שאם תרגיש בסכנה היא תפרוש מהמסע. אחרי האסון הזהרתי בכל מקום שהטיול הזה הוא מלכודת מוות נוראה
 רחל ס': "כשחזרנו, אנשים מאוד התלהבו, רצו לשמוע. לא סיפרנו לחמשת ההולכים על הסכנות… אחרי האסון הזהרתי בכל מקום שהטיול הזה הוא מלכודת מוות נוראה"
 
בשנת 1954 הוקם בשולי כביש הערבה, מול פטרה, גלעד לזכר חמשת הראשונים שנהרגו בדרכם אל הסלע האדום. כארבעים שנה אחרי, באזכרה שנערכה בשנת 1993, הונח לרגלי הגלעד כד עם פרחים שעליו נכתב, "עברו ארבעים שנה, ואנחנו לא שכחנו". 
בספר "עד סלע" שיצא לאור בשנת 1960, ריכזו סבוראי ואביגדורי־אבידוב עובדות וזכרונות שכתבו חברים על אלה שהלכו ולא חזרו מפטרה. מהדורה נוספת ראתה אור בשנת 1966 והמהדורה האחרונה יצאה לאור בשנת  2001 
אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן, קיימנו טיול זיכרון", מספרת רחל ס'. "עמדנו ליד משטרת ביר מדכור, במקום שבו נהרגו חברינו, וקראנו קטעים לזכרם לאור השמש השוקעת. למחרת טיילנו בפטרה והרגשנו כאילו אנחנו משתפים גם אותם במקום שאליו הם לא הגיעו."
 
 
הסלע האדום
אריק לביא
 
מיליםחיים חפר
לחןיוחנן זרא
 
מעבר להרים ולמדבר
אומרות האגדות, ישנו מקום
שאיש ממנו חי עוד לא חזר
והוא נקרא הסלע האדום
הו, הסלע - האדום - האדום

שלשה יצאו לדרך עם שקיעה
מנגד להטו הרי אדום
חלום ישן, מפה ומימיה
לקחו הם אל הסלע האדום
הו, הסלע האדום - האדום

ראשון הלך גשש, מרים פניו
מביט בכוכבים שבמרום
אך המראה אשר ראו עיניו - 
היה מראה הסלע האדום 
הו, הסלע האדום - האדום

בואדי, עת חנו בין אבנים
אמר אחד, כמו מכה חלום
רואה אני - פניה לבנים
ענו רעיו: הסלע האדום
הו, הסלע האדום - האדום

גלגל השמש על ראשם הלם 
והם נושמים אבק מדבר וחם 
ולפתע - כמו קפא בהם דמם - 
ראו הם את הסלע האדום
הו, הסלע האדום - האדום

מטח היריות היה קצר
גנח אחד: נפצעתי - וידום
ענו רעיו בפה מלא עפר
הגענו אל הסלע האדום
הו, הסלע האדום - האדום

מעבר להרים ולמדבר
אומרות האגדות, ישנו מקום
שאיש ממנו חי עוד לא חזר
והוא נקרא: הסלע האדום
הו, הסלע האדום – האדום
צמח בר     ::    לב-אור, בית הלל 28, תל אביב    ::       טלפון:  073-7596708
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
דואר אלקטרוני: 
  info@tbar.co.il                כל הזכויות שמורות © 2009 צמח בר
הקמת אתרים  בניית אתרים Webfocus